מיטל שאלה על אותנטיות, וחשבתי על הילדות

מיטל שאלה על אותנטיות, וחשבתי על הילדות.

כשעשיתי דברים מהבטן, כשנתתי לזכרונות הקדומים שלי להפעיל את הידיים וכל זה בצורה הטהורה והאותנטית ביותר, מתוך תום ותמימות של ילדה, ובתוך זרועותיהם המקבלות והמכילות של הורי, שטיפחו אותי כבת מלוכה בחצר הארמון, ולא פחות!

בבית ילדותי היתה גינה גדולה ויפה. אבי שהיה קבלן גינון, טיפח אותה והפך אותה לעולם שלם של ירוק ופורח בשלל צורות וצבעים.

כר הדשא הגדול והאליפטי הוקף בצמחייה סבוכה ועשירה, שהזמינה חיים רבים לתוכה. ציפורים, פרפרים, שפיריות וחרקים מצאו להם בית חם ואוהב בגינה כמו גם נחשים וצפרדעים (שאהבו במיוחד את בריכת הדגים).

כילדה הגינה היתה בשבילי מקור תעסוקה וחגיגה אין סופיים.

אמי, שהיתה מורה לטבע וכמו אז גם היום היא לא מתרגשת מבלאגן ולכלוך, נתנה לנו להשתמש במטבח ככל שרצינו, כך שהיה מקום (וגם עידוד) להתנסות ולהמציא, לרקוח ולבשל.

אחותי, אחי ואני חגגנו!

פרחים ועלים לוקטו מהגינה, מרקחות נרקחו, אני זוכרת את אחותי ואותי כותשות, מערבבות, חולטות ומבשלות. מכשפות מהבטן, מפליגות בדימיון לעולמות אחרים, ממציאות ומתנסות בעוד ועוד רעיונות.

הריחות היו אותנטיים, הצבעים השחימו והעמיקו, לפעמים גם נשרף או גלש, לפעמים זה יצא מזעזע, אבל תמיד היה מאוד כייף. בסוף היום הינו מתמרחות או חופפות (ובמיוחד מנסות על אחינו הקטן) עם מה שרקחנו מפנטזות שמצאנו את הדבר הבא לטיפול ב… (כינים, שיער חלק, שיער מתולתל, קרם פנים לאמא, תכשירים לקרחת של אבא….).

בבריכת הדגים גדל גומא פפירוס גבוה ובעל קנים רבים.

הריח של הפפריוס, לאחר שקולפה הקליפה והוא נפרס לפרוסות ארוכות ודקות, היה כה מתוק ומוכר, שעד היום אני יכולה לשחזר במדויק את הריח בזכרוני. וגם אז, הרגשתי שזה ריח שמוכר לי… שתי וערב שזרתי את הפרוסות לדפים, ולחצתי תחת לערימות ספרים כבדים. כשהדפים היו מוכנים ציירתי עליהם סמלים שזכרתי. סמלים שזכרתי! אז זה היה כל כך טבעי, ושנים אחר כך ידרשו לי מאמצים, סדנאות וריטריטים כדי להגיע שוב לספריית הזכרונות!

והלבנדר, שיח ענק של פרחי לבנדר סגולים ריחניים, שגדל לצד השביל.

כל בוקר בדרך להסעה, עצרתי לברך את השיח, ברכת בוקר, ברכתי אותו בבברכת רוחות הציפורים הנודדות. כל בוקר קטפתי פרח אחד שיהיה איתי כל היום, ושמתי בתוך תליון מיוחד שענדתי. קמע ליום טוב.

והשושנים, האדומות הענקיות שצמחו מתחת לחלון חדרי, הייתי יושבת לידן ומדברת איתן על אהבה. הן היו חלק מעולמי, הן והפיות שגרו בין עלי הכותרת.

והטחב, שגדל על ובין האבנים. הטחב שסיפר לי סודות.

והשמיים, הינו שוכבות על הדשא הרך, מביטות לשמיים וחולמות עם העננים.

היום אני יודעת כמה זכיתי, הורי טיפחו בי בילדותי, את מי שאני באמת, כך יצאתי לעולם מצויידת באהבתם ובאמונה שלהם בי - שאני יכולה הכל. אכן קיבלתי בסיס נפלא ואני בהודיה.

היום, זו האותנטיות שאני מחפשת כשאני בוראת את המציאות שלי, ממקום של אשה בוגרת, לתת לקול של הנשמה שהיא אני להכתיב את הדרך, וכשאני צריכה להזכר, אני יוצאת לגינה… (שהיום האיש שלי בעל הידיים הירוקות, הוא - שהצמחים מאוהבים בו, שרים ופורחים לכבודו, מטפח לעולם ירוק ופורח בשלל צורות וצבעים).